החלטה בתיק רע"פ 1825/11

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא טל והשופטים בוסתן ומנהיים) מיום 14.2.2011 בתיק ע"פ 27347-08-10, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת רייך-שפירא) מיום 16.2.2010 (הכרעת דין) ומיום 13.7.2010 (גזר דין) בתיק ת"פ 1015-09.

ב.       המבקש הורשע בבית משפט השלום, על פי הודאתו, כי בשלושה מקרים איים על שופטים, ונגזרו עליו שבעה חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי (5,000 ש"ח). ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה (ביום 14.2.2011) בפסק דין מפורט ומנומק. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לחזור בו מהודאתו, בין היתר כיון שהיה מיוצג בבית משפט השלום ונוכח דברי הסניגור שם; כן ניתן משקל לעובדה שהבקשה הוגשה רק בשלב הערעור, וזאת למרות שעמדתה העונשית של התביעה הוצגה מיד לאחר הכרעת הדין (ביום 16.2.2010), ושוב בטיעונים לעונש (ביום 5.6.2010). מעבר לצורך בחן בית המשפט המחוזי את ההרשעה לגופה: היסוד העובדתי כשלעצמו לא היה (ואף לא יכול היה להיות) במחלוקת. בכל הנוגע לכוונת המבקש נקבע, כי לפי פסיקת בית משפט זה (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408; ע"פ 1867/01 מיארה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 865) ניתן להחיל בענייננו את הלכת הצפיות ולפיכך, כיון שהמבקש "הודה באופן מפורש שהוא היה מודע לכך שיכול השומע לפרש את אמירתו כאיום" (עמוד 34 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי) - התקיימו גם דרישות היסוד הנפשי. אשר להודיה צוטטו מפרוטוקול בית משפט השלום דברי בא כוח המבקש, אשר הבהיר לו "שגם כשאין כוונה לאיים, יש לדברים קונוטציה והיה עליו לדעת שדבריו יכולים להתפרש אוביקטיבית כאיום, ויש בכך כדי לקיים את יסוד העבירה, לרבות היסוד הנפשי, כשאין מחלוקת על היסוד העובדתי"; המבקש הוסיף (שם) "אני מסכים לדבריו של עו"ד גבאי ואיני כופר עוד בעובדות כתב האישום". בסופו של יום נקבע, כי לא הוצגה עילה לביטול ההרשעה, וכן נדחו הטענות לגבי חומרת העונש.

ג.       בבקשה טוען המבקש, כי ביסוד ההליך כולו עומדים דברים אשר המבקש שמע מפי שופט בדימוס בתקשורת, ולפיהם "הרצח של השופט הבא בישראל זה רק עניין של זמן"; והוא חוזר וטוען בעניין התקיימות היסוד הנפשי, אשר לא הוכח בראיות ישירות ("אפירמטיביות"). עוד נטען בפי המבקש, בין היתר, לעברו הנורמטיבי, למעט עבירות הקשורות בהליכי גירושיו ופעם אחת הסעת שב"חים; לאי-הבנתו במה הודה בכל הנוגע ליסוד הנפשי; לשאלת "חופשיות" ההודאה; לעובדה שמדובר בהתבטאות של שופט בדימוס, ובהשוואה לדברים אחרים שנאמרו כלפי בעלי תפקידים בישראל. נטען, כי המבקש מעולם לא התכוון לפגוע בשופטים, או לאיים עליהם, אלא להתריס כלפי מערכת המשפט על יחסה כלפי ענייניו המשפטיים. בהקשר זה אף נטען, כי הדברים מוגנים על ידי חופש הביטוי. נטען, כי הבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בכל הנוגע לחומרת העונש הוזכרו, בין היתר, עברו הנורמטיבי (ככלל) של המבקש ומצבו הרפואי.

ד.       לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. כפי שציין המבקש עצמו, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, בסופו של יום, הורשע המבקש על פי הודאתו, שעה שהיה מיוצג, ולאחר שעורך דינו הסביר לו את יסודות העבירה מבחינה משפטית, והקטע שהובא מעלה מדבר בעדו. טענות המבקש לגבי נסיבות ההודאה, ומידת הבנתו את משמעותה, תחומות לנסיבות הספציפיות של התיק, ולפיכך אינן באות בגדרים שבהם נשקל גלגול שלישי. יתר על כן, בית המשפט המחוזי בחן את הראיות וקבע כי ניתן להרשיע את המערער גם שלא על פי הודאתו. פסק דינו המנומק אינו מקים עילה להתערבות בגלגול שלישי.

ה.       ומעבר לאלה, בסופו של יום, כאשר אדם כותב לבית המשפט, במסגרת בקשה בתיק אזרחי, כי "הרצח של השופט הבא בישראל זה רק עניין של זמן"; וחוזר על אמירה זו פעמיים נוספות, אחת מהן לאחר שכבר נעצר בגין האמירה הקודמת - עליו להניח שדבריו עשויים להישמע מאיימים; ובודאי, שהם אסורים. בפרט כך, כשמוסיפים לשרשרת המקרים המתוארת גם הרשעה קודמת שעניינה איומים (כפי שנאמר בגזר דינו של בית משפט השלום). אי אפשר שלא להבין את הענישה שהושתה על המבקש גם על רקען של הרשעותיו הקודמות, שאף אם רובן היו כרוכות בסכסוך עם רעייתו דאז, אין סכסוך משפחה בחינת הכשר לעבירות; לכך מתווספת הסעת שב"חים. זאת יחד עם העובדה שהמערער לא הביע חרטה על מעשיו, וכיון שבית המשפט כבר נתן משקל לקולה להודאה שחסכה זמן שיפוטי ולנסיבות האישיות - גם אין לומר שהעונש חורג ממדיניות הענישה במידה המצדיקה מתן רשות ערעור (רע"פ 6415/95 ולדיסלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 3579/96 אבו עיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ו.       סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה. ממילא אינני נדרש לבקשה לעיכוב ביצוע, והמבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד שנקבע בבית המשפט המחוזי, קרי 13.3.11 שעה 1200, בבית המשפט המחוזי מרכז. הואיל והמבקש טוען לקשיים בתחום הרפואי, יביא עמו בהתייצבותו את מסמכיו הרפואיים, לשם בחינת שיבוצו הראוי.

           ניתנה היום, ג' באדר ב' תשע"א (9.3.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: